Dmaye
Daf 28a
28a תַּנִּי שָׁוִין שֶׁאֵין מוֹכְרִין גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּין וְעָבִט שֶׁל עֲנָבִים וּמַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים אֶלָּא לְחָבֵר וּלְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּטָהֳרָה. וְעָבִט שֶׁל עֲנָבִים לֹא תוֹרָה הִיא. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּשֵׁם שֶׁאָמַר קָטָן חוּמָרִין כָּךְ אָמַר מַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים חוּמָרִין. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה מַה פְלִיגִין בְּחִיבּוּרִין. לְפִי שֶׁבְּכָל מָקוֹם נָשׁוּךְ חִיבּוּר מָעוּךְ אֵינוֹ חִיבּוּר וְכָא אֲפִילוּ מָעוּךְ חִיבּוּר הָא הֶכְשֵׁירָן תּוֹרָה. קָם רִבִּי יוֹנָה עִם רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר לוֹ אַתְּ אָֽמְרָת הָדָא מִילְתָא אָמַר לֵיהּ אֵין מִנִּי אֲפִילוּ הֶכְשֵּׁירָן וְהֵן חוּמָרִין. וְהָתַנִּי שָׁוִין שֶׁאֵין מוֹכְרִין גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּים וְעָבִט שֶׁל עֲנָבִים וּמַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים אֶלָּא לְחָבֵר וּלְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּטָהֳרָה. וְעָבִט שֶׁל עֲנָבִים לֹא תוֹרָה הִיא. וְדִכְווָתָהּ מַעֲטָן שֶׁל זֵתִים תּוֹרָה הִיא. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי מֵאִיר דְּאָמַר רִבִּי מֵאִיר הַמּוֹהֵל כְּמַשְׁקֶה.
Traduction
On a enseigné: tous sont d’accord que l’on ne peut vendre qu’au compagnon savant un monceau entier de blé (destiné évidemment à être converti en farine, puis pétri et susceptible d’impureté), ni une vendange complète de raisins (destinée à la cuve), ni une récolte complète d’olives (destinée au pressoir); on peut aussi les céder à celui dont on est certain qu’il observe les règles de pureté. Mais est-ce que le contenu de la cuve n’est pas considéré légalement comme susceptible d’impureté et ne pouvant pas être confié à un ignorant? Or, en le citant à l’égal de la récolte d’olives (déclarée susceptible d’impureté par simple avis des rabbins), n’est-ce pas contraire à l’avis de R.Yohanan?Et n’est-il pas dit ailleurs (268)Babli, (Qidushin 80a). Cf. mischna, Meila,6,2.: de même qu’au sujet de l’enfant qui aura été chargé d’un envoi indû, les autres sages (contrairement à l’avis de R. Meir) adoptent un avis plus sévère que la loi et déclarent qu’il y a eu prévarication; de même pour les olives mûres, ils les déclarent, par mesure de sévérité, susceptibles d’impureté? R. Hiskia pour R. Yona, au nom de R. Jérémie, explique que la divergence entre R. Yohanan et son contradicteur, est de savoir ce que l’on entend par joint. Or, partout il n’y a de vraie jonction que lorsque les fruits pénètrent l’un dans l’autre, et il ne suffit pas qu’ils se touchent; tandis qu’ici, même en ce dernier cas, la jonction est admise (alors, c’est bien selon R. Yohanan une mesure de sévérité, non de légalité, de les considérer comme tels); mais lorsqu’ils ont réellement la faculté de devenir impurs, elle sera légale. R. Yossa se leva avec R. Jérémie pour observer ceci: partages-tu également cet avis de R. Hiskia? —Non, répondit-il, car à mon avis, même lorsqu’il y a aptitude complète à l’impureté, R. Yohanan l’interdit par sévérité. —Mais n’a-t-on pas enseigné que tous sont d’accord à admettre qu’on ne peut vendre à l’ignorant, ni un monceau de blé, ni une vendange de raisins en cuve, ni une récolte d’olives mûres pour le pressoir, mais seulement au compagnon savant, ou à celui dont on est certain qu’il observe les règles de la pureté; or, de même qu’une cuve pleine de raisins est légalement susceptible d’impureté, n’en est-il pas de même pour les olives entassées? —Donc, c’est une décision légale (et non pas seulement rabbinique)? —On peut répondre à cela que cet enseignement est conforme à l’avis de R. Meir qui considère comme liquide susceptible d’impureté, une boisson mêlée (269)''Le terme MWHL mélange, employé dans le texte, paraît empruné à Isaïe (Is 1,22) '''' ton vin est mêlé d'eau ''''.'' d’eau. (Voilà pourquoi les olives du pressoir ont légalement la faculté de devenir impures; mais R. Yohanan admet l’avis de son contradicteur R. Simon qui n’accorde pas cette faculté au mélange; aussi, dit-il que c’est interdit par sévérité).
Pnei Moshe non traduit
שוין. הן ב''ש וב''ה שהוא מוכר לו שבלין. לעשות מהן קמח לעיסתו ואע''פ שיודע שאינו עושה בטהרה וטעמא דאין שבלין מוכשרין לקבל טומא' עד שיבוא עליהן מים ממקום אחר ויוכשרו אבל הזיתים המשקה היוצא מהן עצמן מכשירין אותן והואיל והן עלולין ביותר להכשר חיישו בהו ב''ש טפי:
תני. בתוספתא דמעשרות (פ''ג) אמר רשב''ג מודין ב''ש וב''ה שלא ימכור אדם גדיש של תבואה ועבט של ענבים וכו' אלא לחבר ולעושה בטהרה וטעמא דהכל שוין הן שאין מוכרין למי שאינו מוחזק בטהרה גדיש של חטין דאע''ג דשבלין לעיסתו מוכר לו כדקתני לה נמי התם דכיון שדבר מועט הוא אמרינן בהו אפשר שלא הוכשרו אבל בגדיש אי אפשר שלא נפלו עליו מים אף במקצת ממנו וכיון דלא ידע ונזהר חיישינן שמא הוכשרו ואסור לו למכרו למי שאינו עושה בטהרה:
ועבט של ענבים. הוא הכלי הגדול שצוברין בו הענבים כדי שיתחממו ויוציאו יינם יפה ושל זיתים קרוי מעטן ואלו מתוך שהן מתחממין מזיעין ויוצא משקין מהן והרי הן מוכשרין ולפיכך אסור למכרן אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה כלומר ואפי' הוא עם הארץ אלא שקבל עליו דברי חבירות ולהיות מוחזק בטהרה כדתנן לעיל (בפ''ב):
ועבט של ענבים לא תורה היא. אתחלתא דקושיא היא על ר' יוחנן כדלקמיה וכלומר וכי לא שמעינן מהך ברייתא דאסרו למכור עבט של ענבים למי שאינו עושה בטהרה דטעמא הואי משום דעבט של ענבים לא תורה היא בתמיה הא מן התורה מכשרו שהיוצא מהן משקה הוא וה''ה למעטן של זתים אלא דנקט לקמייתא וה''ה לאידך וכמסקנת הקושיא לקמן והשתא קשה לית הדא פליגא על ר' יוחנן כדמפרש ואזיל:
דר' יוחנן אמר כשם שאמר קטן חומרין כך אמר מעטן של זיתים חומרין. הך מלתא דר''י על מתני' דריש פ''ט דטהרות איתמר והאי כשם שאמרו קטן חומרין על מתני' דרפ''ג דטבול יום קאי דתנינן התם גבי חבורי אוכלין לענין טומאה אוכל שנפרס ומעורה מקצת רמ''א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עמו הרי הוא כמוהו ועלה קאמר ר' יוחנן דמאן דמחמיר בחיבור אוכלין וס''ל דאף אם אוחז בחלק הגדול בזה אוכל שנפרס ומקצתו מחובר הוא וחלק הקטן עולה עמו הרי זה כמוהו ואם נגע טמא בגדול נטמא הקטן עמו האי מ''ד מחמיר הוא ג''כ במעטן של זיתים לענין הכשר טומאה דנמי אמרינן דהוי כולו חבור ואף אם הזיע מקצת המעטן כל הזיתים שבתוכו מוכשרין לקבל טומאה כדתנן בריש פ''ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן והיינו דקאמר כשם שאמר קטן חומרין כך אמר מעטן של זיתים חומרין שמעינן מיהת ממילתי' דדין מעטן של זיתים שאמרו לענין הכשר מצד חומרא בעלמא שהחמירו בו חכמים הוא וקשיא עליה מהך ברייתא דהחמירו למכור עבט של ענבים ומעטן של זיתים למי שאינו עושה בטהרה ומטעמא דחיישינן שמא הוכשרו וזה כ''ע מודים בה ואף לב''ה אלמא דהכשר מדבר תורה הוא דאי מחומרא בעלמא מדבריהן האיך היו מחמירין למכור מחשש שמא הוכשרו הא הכשירן גופה אינו אלא מדרבנן:
ר' חזקיה וכו'. כלומר דר' חזקיה אמר לפני ר' יונה בשם ר' ירמיה דפליג על ר' יוחנן וס''ל דלא מדמינן דין הכשר במעטן של זיתים מדין חבורי אוכלין:
מה פליגין בחיבורין. כלומר ע''כ ל''פ ר''מ ור''י התם אלא לענין חיבורין לפי שבכל מקום נשוך חיבור מעוך אינו חיבור. כלומר אוכלין הנוגעין זה בזה וכשאתה מפרידן נושך אחד מחבירו ועולה עמו וכעין האי דתנן בריש טבול יום המכנס חלות על מנת להפריש ונשכו וכו' דפליגי שם ב''ש וב''ה אם הן חיבור לענין נגיעת טבול יום אבל מודים הן בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות דהוי חבור בנשוך אבל מעוך ואינו נושך אחד מחבירו כשמפרידן אינו חיבור ולפיכך פליגי באוכל שנפרס ומעורה במקצת דלמר לא חשיב ליה חיבור עד שאם יאחז בקטן והגדול עולה עמו דאז ודאי אם היה מפרידן היו נושכין זה מזה ומר ס''ל שאף אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו נמי הוי חיבור דג''כ אמרינן דמסתמא הן נושכין זה מזה כשמפרידן:
וכא. אבל הכא במעטן של זיתים אפי' מעוך ואינם נושכין זה מזה כשנוטל קצתן מן המעטן מ''מ הוי חיבור משום דהמשקה היוצא מהן מחברן:
הא הכשירן תורה. כלומר הא שמעת מיניה דס''ל דהכשרן בעבט של ענבים ובמעטן של זיתים מן התורה היא ודלא כר' יוחנן:
קם ר' יונה עם ר' ירמיה. לבתר דשמע מר' חזקיה דקאמר משמיה הכי קם הוא בעצמו עם ר' ירמיה ושאלו וא''ל את אמרת הדא מילתא כמו ששמעתי אומרים בשמך. א''ל אין מני. אם ממני אתה רוצה לידע זה אנא סבירא לי שאפי' הכשירן והן חומרין וכהאי דר' יוחנן דגם הכשר של מעטן של זיתים מצד חומרת דבריהם בעלמא הוא דהרי אין כאן שמן שיכשיר את הזיתים והמשקה היוצא מהן מחמת הזיעה לא הוי משקה ודלא כרבי חזקיה שאמר משמי:
והתני שוין וכו'. השתא מהדר הש''ס להקושיא דהקשה מעיקרא על ר' יוחנן וקשיא נמי לר' ירמיה מהך ברייתא דשמעינן מינה דעבט של ענבים ודכוותה מעטן של זיתים הכשרן מדבר תורה הוא דאי לאו הכי לא היו אוסרין למכרן למי שאינו עושה בטהרה מחששא דשמא הוכשרו וכדלעיל:
מאי כדון. והשתא היכי מתרצינן להך ברייתא אליבא דר' יוחנן ור' ירמיה כדהשיב לר' יונה:
תיפתר. להך ברייתא כר''מ דר''מ אמר המוהל כמשקה בפ''ו דמכשירין תנינן להא (במשנה ה') והמוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן דברי ר''ש דס''ל המוהל גופו היוצא מן הזיתים לא הוי כמשקה ומ''מ מכשיר הוא מפני שיורי שמן שבו שא''א למוהל בלא מקצת שמן רמ''א אע''פ שאין עמו שמן דס''ל המוהל בעצמו חשיב משקה ומכשיר והשתא ברייתא דלעיל דשמעינן מינה דהני הכשרן מד''ת הן כר''מ מיתוקמא דאע''פ שעדיין לא יצא מהן שמן המוהל היוצא מהן מחמת שנתחממו במעטן כשמן הוא לענין הכשר וכן אתה אומר בעבט של ענבים לר''מ:
אָמַר רִבִּי זְעִירָא טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי אֵין דֶּרֶךְ חָבֵר לִהְיוֹת מוֹכֵר זֵיתִים אֶלָּא לִמְּעַשֵּׂר.
Traduction
R. Zeira explique pourquoi, selon l’école de Shammaï, il n’est permis de les vendre qu’à un compagnon: c’est que ce dernier ne les vendra qu’à une personne non soupçonnée de négliger la dîme (si l’on se contentait comme Hillel, de s’adresser à une personne sûre sous le rapport de la dîme, celle-ci pourrait les céder à un ignorant).
Pnei Moshe non traduit
טעמא דב''ש. במתני' דלחבר מתירין הן למכור ומשום דידיה ודאי ליכא למיחש מידי והא דלא חיישי שמא אותו החבר ימכור לעם הארץ וכגון שזה קבל עליו לעשות בטהרה ואעפ''כ איכא למיחש שמא אינו מעשר וכדאמרינן לעיל (בפ''ב) דהא דתנינן הנאמן על הטהרות נאמן הוא על המעשרות במתארח אצלו דוקא הוא וטעמייהו דב''ש הכא לפי שאין דרך חבר להיות מוכר זיתים אלא למעשר. א''נ דר''ז בעי לשנויי מ''ט דלא אמרי ב''ש להדיא לא ימכור אדם זיתיו אלא למעשר ולחבר ולאפוקי לזה שמקבל עליו לעשות בטהרה ולא קבל ברבים למעשרות וכדאמרן והלכך קאמר דלהא לא איצטריך דבלא''ה אין דרך חבר למכור אלא למעשר ובמתני' לא באו ב''ש להשמיענו אלא טעמא דחששא דהכשר:
מַהוּ צְנוּעֵי כְּשֵׁירֵי. אָמַר רָב חִסְדָּא כָּאן שָׁנִינוּ שֶׁהַכָּשֵׁר נִקְרָא צָנוּעַ.
Traduction
⁠—Qu’appelle-t-on cenoua? L’homme scrupuleux. C’est en effet, l’explication adoptée par R. Hisda.
Pnei Moshe non traduit
מהו צנועי. דקתני וצנועי בית הלל וקאמר כשירי:
א''ר חסדא כך שנינו (בפ''ב דנדה) והצנועות מתקנות להן שלישי וכו' שכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע:
Dmaye
Daf 28b
משנה: שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ שֶׁיָּֽרְשוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי אַתָּה יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים טוּל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַשֶּׁמֶן. חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֲבִיהֶן עַם הָאָרֶץ יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אַתָּה יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי אֶטּוֹל שְׂעוֹרִים טוּל אַתָּה הַלַּח וְאֲנִי אֶת הַיָּבֵשׁ.
Traduction
Si deux personnes (271)C'est-à-dire comme précédemment, dont l'une prélève la dîme et l'autre ne le fait pas. ont accepté un champ en fermage, ou si elles l’ont eu par héritage, ou si elles possèdent par acte d’association, l’une peut dire à l’autre: ''prends les froments qui se trouvent à tel endroit, et moi je prendrai ceux qui se trouvent à tel autre endroit''; ou ''prends le vin qui se trouve là, et moi je prendrai celui qui se trouve ici (272)Par suite de cette désignation, le mélange est impossible, et chacun peut rédimer sa part.''. Mais l’on ne pourra pas dire ''prends les froments, je prendrai l’orge''; ou ''prends le vin, et je prendrai l’huile'' (ce serait céder illégalement une part non rédimée). Si un compagnon savant et un ignorant héritent de leur père, qui avait été du vulgaire (273)(Hagiga 25b). Les produits sont, en conséquence, déclarés Demaï., l’un peut dire à l’autre (comme plus haut): ''prends les froments qui se trouvent à tel endroit, et moi je prendrai ceux qui se trouvent à tel autre''; ou ''prends le vin qui se trouve là, moi je prendrai celui qui se trouve ici''. Mais l’on ne pourra pas dire ''prends les froments, je prendrai l’orge''; ou ''prends les produits verts, et je prendrai les secs'' (Car l’on ne doit pas céder au vulgaire les produits verts, plus susceptibles d’impureté par le contact).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שנים שקבלו את השדה באריסות וכו'. כשבאין לחלוק יכול האחד לומר לחבירו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים וכו'. דכיון שממין אחד הן לא הוו כמחליפין זה עם זה דהוי כמכר ואסור למכור טבל כדתנן בפ' דלעיל אבל הכא לאו מכר הוא:
אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו'. דכיון שהן שני מינין ומחליפין זה עם זה הוי כמוכר לו החטים בעד השעורים שנוטל כנגדם ואסור למכור טבל:
מתני' חבר וע''ה שירשו את אביהן ע''ה. ופירותיו דמאי הן:
יכול הוא החבר לומר לע''ה טול אתה חטים וכו'. דכיון דמין א' הן לא הוו כחליפין ומכר אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו' דכיון ששני מינין הן הוי כמחליפין זה עם זה והרי זה כמוכר דמאי לעם הארץ ואסור:
משנה: גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי יָכוֹל הוּא לוֹמַר טוּל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַמָּעוֹת אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵירוֹת. אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר. הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת בְּסוּרִיָּא וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן חַייָב לְעַשֵּׂר. מְעוּשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן חַייָב לְעַשֵּׂר. מְעוּשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. אִם יָדוּעַ הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדֶה בְסוּרִיָּא חַייָב לְעַשֵּׂר.
Traduction
Si un prosélyte et un païen ont hérité de leur père qui avait été païen (274)''(Qidushin 74b); (Aboda zara 64a).'', le premier peut dire au second: ''Prends les idoles (275)Bien que le prosélyte semble tirer parti des idoles, c'est permis., et je prendrai l’argent''; ou ''prends le vin (de tes libations), et moi les fruits''. Mais une fois que certains objets ont passé en la possession du prosélyte, cet échange est interdit (276)''Une fois que les objets d'idolâtrie sont en sa possession, il n'est plus permis d'en tirer aucun parti, même par voie d'échange; il faut les détruire.''. Reprise. Si quelqu’un vend des fruits en Syrie (280)Une partie de la Syrie, les bords de l'Euphrate, avait été conquise par David, et non assimilée à la Terre-Sainte. Sur ce qui est acheté hors de la Palestine, il n'y a rien à prélever. et dit qu’ils proviennent de la Palestine, l’on est obligé (en les achetant) d’en prélever la dîme; s’il prévient qu’ils sont libérés (281)Et qu'ils proviennent de la Terre-Sainte, où les prélèvement sont dus., on le croit sur parole; car la bouche qui a prononcé l’interdiction (en déclarant leur provenance) est aussi digne de foi pour la dispense. S’il dit qu’ils proviennent de son champ (syrien), il faut en prélever la dîme (282)Les fruits de la Syrie sont soumis au Demaï.; mais s’il dit qu’ils sont libérés, on peut l’en croire (car il aurait aussi pu dire qu’ils proviennent d’une contrée non palestinienne, non soumise à ce droit), et celui qui déclare les cas d’obligation est aussi digne de foi pour la dispense. Mais s’il est notoire qu’il a un champ en Syrie (et qu’en conséquence il n’a pas de mérite à déclarer les cas obligatoires, le cas échéant), il faut en prélever la dîme (et on ne le croit pas).
Pnei Moshe non traduit
גר ועכו''ם שירשו את אביהן עכו''ם יכול הוא לומר לו טול אתה ע''ג וכו'. ואע''ג דחליפי ע''ג ויין נסך הוא ואסורין בהנאה הכא טעמא משום דירושת גר את אביו אינו מן התורה אלא מד''ס כדאמרינן בפ''ק דקידושין שמא יחזור לסורו וכל זמן שלא בא לידו לא קנה הלכך לא הוי כחליפי ע''ג ויי''נ ולא דמי לרישא חבר וע''ה דאפילו קודם שבאו לידו אסור לומר לו טול חטים ואני שעורים דהתם דירושה דאורייתא היא הוי כאלו בא לידו:
ואם משבאו לרשות הגר אסור. משום חליפי ע''ג ויי''נ:
מתני' המוכר פירות בסוריא. היא ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן ולפי שכבש דוד ארצות האלו קודם שנכבשה כל א''י לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ ממש אלא במקצת דינים היא כא''י ובמקצת דינים היא כח''ל והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש דמאי אא''כ ידוע שפירותיהן מקרקע ישראל וזה במוכר פירות בשוק ואומר משל א''י הן חייב הלוקח לעשר:
מעושרין הן נאמן שהפה שאסר. כשאמר משל א''י הן אי לאו דאמר היה הלוקח פטור מלעשר שהרי לא גזרו דמאי על פירות שבשוק בסוריא כדאמרן והלכך הוא האוסר והוא הפה שהתיר ונאמן לומר עשרתי פירות הללו:
משלי הן. משדה שלי שיש לי כאן בסוריא חייב הלוקח לעשר דבפירות של קרקע ישראל גזרו דמאי שסוריא:
ואם ידוע הוא שיש לו שדה בסוריא. וא''כ אין כאן הפה שאוסר וכדמוקי לה בגמרא שרוב מכירות פירותיו הן משדהו וליכא מגו דאי בעי הוה שתיק דמסתמא משדה שלו הן והלכך אינו נאמן לומר מעושרין הן והלוקח חייב לעשר:
הלכה: תַּנִּי יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה בְסוּרִיָּא הֲרֵי הוּא כְטֵבֵל וְכִמְעֻשָּׂר מְעוּרָבִין זֶה בְזֶה דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַייָב. חֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא מַה פְלִיגִין בְּשֶׁחִלְּקוּ שָׂדֶה בְקָמָתָהּ. אֲבָל אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ אַף רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה לְרִבִּי שֶׁכָּל קֶלַח וְקֶלָח שֶׁל שׁוּתָפוּת הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מַה פְלִיגִין בְּשֶׁחִלְּקוּ שָׂדֶה בְקָמָתָהּ. אֲבָל אִם חִלְּקוּ עֳמָרִים אַף רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה לְרִבִּי שֶׁכָּל קֶלַח וְקֶלַח שֶׁל שׁוּתָפוּת הוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה מַה בֵּין גָּדִישׁ וּמַה בֵּין עֳמָרִים. בְּקוֹצֵר כָּל שֶׁהוּא וּמֵנִיחַ לְפָנָיו. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָא הָדָא דְתֵימָא שֶׁקָּנוּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲלוֹק. אֲבָל אִם קָנוּ עַל מְנָת לַחֲלוֹק אוּף רִבִּי מוֹדֶה לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁזֶּה חֵלֶק מַגִּיעַ לוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין פְּלִיגִין דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַשּׁוּתָפִין מַחְלוֹקֶת רִבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הָאַחִין הַשּׁוּתָפִין לֹא לַחֲלוֹק הֵן.
Traduction
On a enseigné: Si un israélite et un païen achètent ensemble un champ en Syrie (où la dîme n’est pas due légalement), les fruits sont considérés comme étant un mélange de libérés et de soumis sous le rapport de l‘obligation des divers prélèvements, et ils sont tous soumis; tel est l’avis de Rabbi. R. Simon ben Gamliel dit: la partie de l’israélite est seule soumise aux droits, non celle du païen (comme la Syrie ne fait pas entièrement partie de la Terre sainte, le païen peut y faire des acquisitions qui ne seront pas soumises aux droits). Selon R. Yossa au nom de R. Hanina, la discussion n’a lieu que si l’on partage le champ lorsque les épis sont encore debout (alors le mélange n’est pas encore passible de droits); mais, si l’on ne partage qu’après la mise du blé en monceau, R. Simon ben Gamliel reconnaît comme Rabbi que chaque épi est aux deux associés (et soumis aux mêmes dîmes). Selon R. Yona ou R. Yossé au nom de R. Yohanan, la discussion n’a également lieu qu’au sujet du blé sur tige; mais si le partage a lieu lorsque les épis sont en gerbe, R. Simon ben Gamliel adopte l’avis de Rabbi. Ce n’est pas à dire, selon R. Yossâ, qu’il y ait une distinction entre le blé en grange et les gerbes; mais, dès que l’on a commencé à couper, si peu que ce soit, on a mis fin à la distinction des diverses parties (et tout est comme mêlé). Toutefois, dit R. Oshia, cette distinction d’avis n’est applicable que s’ils n’ont pas acheté ensemble à la condition immédiate de partager; mais si cette condition dès l’abord a été établie, Rabbi partage l’avis de R. Simon ben Gamliel et reconnaît que la partie du païen lui appartient aussi (et tout sera soumis). R. Yossé dit: c’est un avis opposé à R. Oshia que professent certains rabbins, à savoir R. Abahou au nom de R. Yohanan, au sujet de la question de deux frères qui, après avoir partagé l’héritage de leur père, veulent s’associer: selon Rabbi, il n’y a jamais eu de fusion entre les parts, et lorsqu’ils veulent s’associer, ils sont assujettis, comme deux étrangers, à payer chacun des droits d’acquisition d’immeuble. Selon R. Simon ben Gamliel, on ne considère leur achat que comme l’oeuvre d’un seul; et cependant les frères associés ont commencé par être séparés pour acquérir leur héritage respectif (pourtant Rabbi ne tient pas compte de cette condition primordiale de partage; c’est donc contraire à R. Oshia).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא דתרומו' (בפ''ב):
בסוריא. שחיוב תרומות ומעשרות שם מדבריהם הוא:
הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה. דחלקו של ישראל טבל הוא וחלקו של עכו''ם פטור ממעשרות והא דקאמר וכמעשר כלומר כמעושר שהוא חולין והרי כאן טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי דס''ל אין ברירה לומר שזהו חלק העכו''ם וזהו חלק ישראל:
רשב''ג אומר וכו'. דס''ל יש ברירה ולאחר שחלקו חלק של ישראל טבל גמור הוא וחייב במעשרות ושל עכו''ם פטור:
מה פליגין. עד כאן לא פליגי אלא בשחלקו השדה בעודה בקמתה דבהא קסבר רשב''ג דהוברר הדבר שזהו חלקו של ישראל וזהו חלקו של עכו''ם אבל אם חלקו אחר שקצרו ועשו גדיש ואז נטל כ''א חלקו אף רשב''ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא שהרי נתערבו השבלין זה בזה ובכה''ג אפילו לרשב''ג אין ברירה והרי טבל וחולין מעורבין הן:
על דעתיה דר' יונה מה בין גדיש מה בין עמרים דקס''ד דר' יונה עמרים בדוקא קאמר דבהא מודה רשב''ג לרבי אבל אם חלקו גדיש ס''ל דפליגי והלכך פריך וכי מה בין חלקו בעמרים לבין חלקו בגדיש ואם כשנתערב בעודן עמרים קאמר דרשב''ג מודה ומהיכי תיתי לומר דאם חלקו אחר שעשו גדיש מן העמרים פליג רשב''ג:
בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. כלומר דמשני לא כדס''ד דר' יונה קאמר דבגדיש פליג רשב''ג אלא ר' יונה מוסיף הוא על הא דר' חנינא דקאמר בחלקו גדיש הוא דמודה רשב''ג לרבי ועלה קאמר ר' יונה דאפילו לא עשו גדיש אלא קוצר ומניח העמרים לפניו נמי מודה רשב''ג דהואיל ולא חלקו אלא אחר שנתערבו בעמרים הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה:
הדא דתימא דפליג רבי ארשב''ג דוקא בשקנו בתחלה ע''מ שלא לחלוק בהשדה אלא שיהא נשאר ביניהן בשותפות כל מה שילקטו מהשדה בהא הוא דס''ל לרבי דאף אם חלקו אח''כ אין ברירה והרי חלקן מעורבין הן אבל אם בתחלה קנו השדה על מנת לחלוק בתבואתה אף רבי מודה דאמרי' יש ברירה וזהו חלקו של כאו''א מגיע לו משעה ראשונה ושל ישראל חייב ושל עכו''ם פטור:
מיליהון דרבנן. דלקמן ר' אבהו ור' יוחנן דקאמר משמיה פליגין על ר' הושעיא:
השותפין מחלוקת רבי ורשב''ג. ישראל ועכו''ם השותפין תליא בפלוגתא דרבי ורשב''ג דלדברי רבי דס''ל אין ברירה לעולם טבל וחולין מעורבין הן ולרשב''ג חלקו של ישראל חייב במעשרות:
האחין השותפין לא לחלוק הן. כלו' והא משכחת לה נמי דין דישראל ועכו''ם בשותפות והן אחין וכגון גר ועכו''ם שירשו את אביהן כעין האי דלקמן במתני' ובאחין השותפין וכי לא לחלוק בירושת אביהן מתחלה הן עומדין ואפ''ה קאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שאם ירשו שדה בשותפות מחלוקת דרבי ורשב''ג היא בשחלקו השדה בקמתה כדלעיל וא''כ פליגא על הא דר' הושעיא:
הלכה: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁקָּנוּ בֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי וְהָיָה שָׁם יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וּמָעוֹת לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתְּ יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֹא סוֹף דָּבָר יַיִן נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה וּמָעוֹת אֶלָּא אֲפִילוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי צְלָמִין אֶחָד עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי לֹא יֹאמַר לוֹ טוּל אַתָּה אֶת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי וַאֲנִי נוֹטֵל הֶעָשׂוּי כְּמִין דֶּלְפִוקֵי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְיֵאוּת אִילּוּ חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עַם הָאָרֶן וְהָיוּ שָׁם פֵּירוֹת מוּכְשָׁרִין וּפֵירוֹת שֶׁאֵינָן מוּכְשָׁרִין שֶׁמָּא אוֹמֵר לוֹ טוּל אַתָּה אֶת הַמּוּכְשָׁרִין וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שֶׁאֵינָן מוּכְשָׁרִין. וְהָא מַתְנִיתִין פְּלִיגָא טוּל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵירוֹת. אֱמֹר סוֹפָא וְלֵית הִיא פְלִיגָא אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר וְהָכָא מִכֵּיוַן שֶׁקָּנָה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ.
Traduction
Si un israélite et un païen ont acquis ensemble la maison d’un païen et qu’il y ait du vin de libations, des idoles et de l’argent, il peut pas lui dire: prends le vin et l’idole, moi je prendrai l’argent (du moment que l’acquisition est faite en commun, ce serait tirer parti des objets d’idolâtrie). R. Yohanan ajoute encore qu’il n’est pas seulement question du cas où il y a à partager du vin, des idoles et de l’argent; si même il y a 2 images dont l’une a la forme de l’idole (277)Delphike (mensae delphicae) était une table à trois pieds, ainsi nommée d'après le trépied d'Appollon à Delphes. et l’autre ne lui ressemble qu’un peu, le païen ne peut pas dire qu’il prendra la première et laissera la seconde à l’Israélite (malgré le peu de gravité du cas, c’est interdit). Et c’est juste, dit R. Zeira; car lorsqu’un compagnon et un ignorant héritent de leur père qui était ignorant, le second ne peut pas dire au premier: prends les fruits verts, susceptibles d’impureté, et je prendrai les secs, non susceptibles (comme on a vu au § 9); il en est donc de même ici. —Mais les termes de la Mishna ne sont-ils pas contraires à cet avis? Il y est dit qu’en cas d’héritage commun entre un prosélyte et un païen, le premier peut dire à son frère: à toi l’idole et à moi l’argent; ou encore: à toi le vin de tes libations, et à moi les fruits. On voit donc que l’échange est admis? Pour résoudre cette objection, il n’y a qu’à lire la fin de cette Mishna où il est dit que cet échange est interdit une fois que les objets ont passé en la possession du prosélyte: de même ici, dès que l’acquisition a été faite, l’israélite en a eu possession (et il ne peut plus tirer parti de l’idolâtrie).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ישראל ועכו''ם וכו'. תוספתא (בפ''ו):
לא יאמר לו וכו' כדמסיק טעמא לקמן:
לא סוף דבר יין נסך וע''ג ומעות. כלומר לאו דוקא יי''נ וע''ג ממש קתני דאז אסור הוא בחליפיהן שנוטל את המעות תחת יי''נ וע''ג אלא אפילו לא היה שם ע''ג ממש אלא שהיו שם שני צלמים ואחד עשוי כמין דלופקי וזהו כמין כלי שמניחין כוסות ואשישות של אוכלין ומשקין עליו וממנו נוטלין ומשימין על השלחן כעין ששנינו בפ' בתרא דע''ז מה שעל הדלופקי וכו' ואותן הצלמים שעשויין כמין כלים הללו אין בהן חשש ע''ג כדאמרינן בהאי תלמודא בפ' כל הצלמים (בהלכה ב') על המתני' המוצא שברי כלים והן עשוין כצלמים הרי אלו מותרין ומפרש ר' יותנן התם מפני שרובן באין מן הדלופקיות מן מיני כלים שהוזכרו:
ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי. ואותו הצלם יש בו חשש ע''ג ואע''ג דאינו אסור אלא משום ספק שמא עבדו לו כדאמרינן במתני' דכל הצלמים דאיסורן משום ספיקא הוא דהואי אפ''ה אסור לומר לו טול אתה אותו שאינו עשוי כמין דלופקי וכו' דנראה כחליפי ע''ג:
ויאות. א''ר יוחנן דאפי' בספק ע''ג חיישינן משום חליפין וכדשמעינן רישא דמתני' חבר ועם הארץ וכו' והיו שם פירות מוכשרין וזהו לח ופירות שאינן מוכשרין יבש שמא אומר לו טול וכו' הא ודאי אסור כדקתני בהדיא לא יאמר לו טול אתה הלח ואני היבש ואע''ג דהכא ג''כ אינו אלא משום חששא דשמא נטמאו הואיל ומוכשרין הן וה''ה ה''נ כאן:
והא מתני' פליגא. על האי ברייתא דהא קתני דמותר לומר לו טול אתה ע''ג ואני מעות וכו' ומשני אמור סיפא ואשכחת לה דלית היא פליגא דהא קתני דוקא קודם שבאו לידו הוא ואם משבאו לרשות הגר אסור והכא בברייתא קנו קתני:
מכיון שקנה כמי שנכנסה לרשותו. וכלומר דקמ''ל בברייתא דכאן אע''פ שלא נכנסה לרשותו ממש מכיון שקנה בדרכי הקניה מן העכו''ם אסור לו להחליפן עם העכו''ם שותפו כ''א יוליך הנאתם לים המלח:
עַקִּילַס הָגֵּר חִילֵּק עִם אֶחָיו וְהֶחֱמִיר עַל עַצְמוֹ וְהוֹלִיךְ הֲנָייָה לְיַם הַמֶּלַח. תְּלָתָא אֲמוֹרִין חַד אָמַר דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. וְחָרָנָא אָמַר דְּמֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. וְחָרָנָא אָמַר עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ הוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לַעֲקוֹר עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אַבָּא.
Traduction
Ainsi, Aquila le prosélyte (278)Elie Fulda suppose que c'est Onkelos, le traducteur chaldéen de la Bible. Frankel le réfute. Voir Tossefta à ce., en partageant avec ses frères païens l’héritage paternel, fut plus sévère que la Mishna; il ne voulut pas en jouir, et jeta dans la mer morte ce qui lui revint en argent. Il y a à ce sujet trois relations différentes: selon l’un, il fit jeter à la mer l’équivalent qu’il eut en argent pour toutes les idoles; selon le second, il fit jeter l’équivalent seulement par sa part d’idoles; enfin, selon un troisième, il jeta à la mer l’idole même qu’il se fit adjuger, dans le but d’arracher l’idolâtrie de la maison paternelle (279)''Après cette guemara, l'édition d'Amsterdam a placé ici le 12 de la Mischna, au lieu du 11, qui se trouve par erreur transporté plus haut et joint au 10. En lisant le contexte, on remarque ce déplacement sans peine, mais non sans surprise. Le commentaire d'Elie Fulda laisse deviner où se place le commencement du 12; mais il n'a pas noté la transposition.''.
Pnei Moshe non traduit
עקילס הגר וכו'. סיפא דהתוספתא היא:
והחמיר על עצמו וכו'. אע''פ שעדיין לא באו לרשותו והיה רשאי להחליפן עם אחיו:
תלתא אמורין. פליגי בהא:
חד אמר דמי ע''ג. כולה הוליך לים המלח ואידך אמר דמי חלקו בלבד ואידך אמר הוליך הע''ז עצמה לים המלח ולא שהיה החיוב בדבר אלא בשביל לעקור ע''ג מבית אבא שלו:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר לֹא הִתִּירוּ לִמְכּוֹר דְּמַאי אֶלָּא לְסִיטוֹן בִּלְבַד. הוּא פָּתַר לָהּ הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וַדַּאי וְחוֹלְקוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא דְּמַאי. רִבִּי יוֹנָה בְּעֵי מוֹכֵר וַדַּאי וּמְתַקֵּן דְּמַאי. 28b אֵין לָךְ אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וַדַּאי וְחֵילְקוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא דְּמַאי וַחֲצִי חֶלְקוֹ שֶׁבְּיַד חֲבֵירוֹ מִשֶּׁלּוֹ דְּמַאי.
Traduction
R. Eliézer dit que cette Mishna est conforme à l’avis de R. Meir, qui dit plus haut (II, 4): on n’a permis de vendre ce qui est sujet au doute pour la dîme qu’au marchand en gros. Il explique ainsi la fin de notre Mishna: celui qui prélève la dîme de sa part (en nature) la donne comme due certainement (ainsi que l’oblation); et sa part, en quelque lieu qu’elle se trouve (par suite du mélange), est considérée comme soumise au doute. Mais, demanda R. Yona, si toutes les parts sont confondues, pourquoi les vend-on comme fruits non rédimés avec certitude, puis prélève-t-on seulement ce qui est dû en cas de doute (la dîme et non l’oblation sacerdotale)? On explique la Mishna selon cet avis de R. Yohanan, d’accorder la Mishna avec tous; sans supposer un mélange complet des parts, celui qui prélève la dîme sur sa part la rédime d’abord pour ce qui est dû avec certitude, puis sur le reste de sa part en quelque lieu qu’elle se trouve, il n’y aura que l’obligation de doute; enfin on appliquera la même règle du doute à la moitié de sa propre part, qui se trouve aux mains de son associé.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אר''א דר''מ היא. המתני' דאיהו דאמר לעיל (בפ''ב) ומהתוספתא הוא דגריס שם (בפ''ג) לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד והוא המוכר הרבה ביחד אבל בעה''ב בין כך ובין וכך צריך לעשר כלומר בין שמוכר במדה דקה בין במדה גסה וחכ''א אחד סיטון ואחד בעה''ב מותר למכור ולשלוח לחבירו במתנה והיינו במדה גסה כדתנינן שם והשתא מפרש ר' אלעזר למתני' דהכא דכר''מ היא דאתיא דס''ל לר''א דטעמא דמתני' משום דכשנתערבו חלקיהם בגת אחת ובא כאו''א ליטול חלקו הוו כמחליפין זה עם זה שהרי אינו ידוע ומבורר חלק של כל אחד והוי כמוכר כל אחד חלקו לחבירו בשביל חלקו שנוטל הוא ולפי סברת ר''מ דלבעה''ב לא התירו למכור את הדמאי עד שיעשר לפיכך אמרו כאן שיעשר דמאי על חלק חבירו של זה שאינו מעשר כדמסיים ואזיל:
הוא פתר לה המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכ''מ שהוא דמאי. כלומר משום דר''א מפרש להמתני' דה''ק זה המעשר מעשר את חלק שלו ודאי ומה שאמרו וחלקו בכל מקום שהוא היינו מחלק חבירו צריך שיעשר דמאי ומפני שאינו ידוע ומבורר החלק דשמא שלו הוא הלכך קרי ליה חלקו בכל מקום שהוא וטעמא שצריך לעשר דמאי מחלק חבירו משום דהוי כמוכר לו כדאמרן ולפיכך מוקי להמתניתן כר''מ:
ר' יונה בעי. על הא דר' אלעזר דלדידך דמוקמת לה כר''מ ומטעמא דכמוכר הוה א''כ קשיא מוכר ודאי ומתקן דמאי בתמיה דהרי כאן שחבירו זה ידוע הוא שאינו מעשר פירותיו וחלקו טבל ודאי הוא ואם כמוכר ליה מחשבית ליה לזה המעשר א''כ אמאי קאמרת דאינו מעשר חלק חבירו כ''א דמאי הא בתורת ודאי בעי לתקוני ליה ולא אמרו דהמוכר צריך לעשר דמאי במקום שלא התירו לו למכור עד שיעשר אלא דוקא בפירות שאין עליהן אלא תורת דמאי כגון שלקח פירות מעם הארץ וספק הוא אם מעושרין הן או לאו בהא הוא דאמרו דהמוכר צריך שיפריש תרומת מעשר ומעשר שני כדין דמאי ואח''כ ימכרם אבל הכא הרי חלקו של אינו מעשר הוא ודאי טבל והיה צריך שיתקן ודאי לא דמאי:
לית לך אלא כההיא דא''ר יוחנן ד''ה היא. אלא אין לך לפרש המתני' דטעמא דכמוכר הוי ולא שייכא כלל לפלגתא דר''מ וחכמים וכד''ה היא מתני' וכדמפרש ר' יוחנן דה''ק:
המעשר מעשר את שלו ודאי. וכדפרישית במתני' וכלומר דזהו פשוט דאת שלו מעשר הוא ודאי ואנן הכי קאמרינן דאף שהוא מעשר חלק שלו ודאי מ''מ צריך ג''כ לעשר דמאי כדמסיק ואזיל וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי. וכלומר אי שמיע לך דמפרשי למתני' דקתני וחלקו בכל מקום שהוא היינו דמאי הכי הוא דמפרשי דכנגד חצי חלקו שביד חבירו מפריש הוא משלו דמאי והיינו נמי על חצי חלק שלו שהרי נתערבו אחר שכא''וא נתן חלקו בגת ואין ברירה וכשנוטל זה חלקו מן הגת וזה חלקו אמרינן דשמא בכל חלק וחלק שנטל כ''א יש בו חצי חלק של חבירו ולפיכך אע''פ שזה המעשר הפריש ודאי על חלקו אפ''ה חיישינן עכשיו שיש בחלקו חצי חלק חבירו כמו שיש חצי חלקו ביד חבירו וזה שאמרו חלקו בכ''מ שהוא יש בו דמאי והיינו חצי חלק חבירו שבחלקו צריך להפריש עליו דמאי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source